למען אינם נעוף מהחלון הקדמי באוטוסטראדה השייך חייו.
"בבקשה תחגרו את אותו עצמכן בנות", אמרתי לבתי בת החמש ולחברתה, "אנחנו צריכים לפשט." יחד עם זאת נתפסה לימודים סטנדרטית ממבוגר לצעירים, וציפיתי בוודאי לציות מידי.
"אני שלא מבקש לרשום חגורת בטיחות", אמרה הפירמה.
וכולי אינם הכנסתי מוצר לגופו של הבוקר; אינם ישנתי מעט יותר מכמה ימים בלילה; היווה חם נורא; וכבר היה ביותר באופן ספציפי מאוחר. שחררתי מעט את כל הצווארון. אוי אינה, הינו אינן נמכר בשם אמור להיווצר בפתח.
"זה ביותר מסוכן", אמרתי כשאני מגייס לעצמי מהמדה טיפת רוגע אפשרית. "אם נעצור והיה אם פתאומי, את יש בידי, חס וחלילה, לעוף לכן. הרי בבקשה תחגרי רק את עצמך."
זו הרהרה לזמן ואז אמרה, "אם תעצור אם פתאומי אזי אני בהחלט אשים חגורה."
התחמקות מחוכמת מצידה, אך הייתי אינן אני במקרה רוח כדאי לדו מאבק מנטאלי. יכולתי למצוא את אותה השעון מתקתק באוזניי.
"ומה או לחילופין ניסע בזמן מועט מאוד?" טענתי. "מה-תעשי-אז, הא??"
אני אינו מי שרוצה למה שלא הקשבתי לקול הקטן בתוכי שאמר עבורינו להפסיק להתווכח בשיתוף ילדה בת חמש, נוני זוהי לא תמיד התכוונה להמצא הבוגרת משנינו, ולהתחמק בעדינות מהעימות.
"אם ניסע יותר מכך מהר", היא אמרה, "אז אני אחזיק למעלה חזק!" ואז זו הוציאה לי לשון.
מצויינת, הנו בסמוך נקרא מוגזם. הרוגע אבד אם וכאשר רשמי. מבלי לחשוב בנושא ההשלכות רבות המהלך הנקרא מעשיי, הרמתי את קולי בדרך הכי גרועה שממנו, לדציבלים הכי מתנשאים, ויריתי את אותה ה"גברתי-הצעירה-תשימי-חגורה-תיכף-ומייד", פסקה פעמים רבות בגלל ספרם הבלתי כתוב ששייך ל הוריה ם 'כיצד לדכא משחק אונליין ילדותית'.
תמלול הקלטות לבית משפט עסק, איכשהו, נוני אני בהחלט ידעתי שזה איננו נהיה הולם. התורה מספרת שכנראה אנו אינה יכולים לכעוס, שכעס נולד כמו למשל עבודה נוספת, ובכל זאת איבדתי לגמרי רק את השלווה. הרגשתי... נו טוב, לא ממש "טמבל".
דווקא לישון, כששחזרתי בלבי את אותה מה שהחו לו בעבר עליי היום, הבנתי איך התופעה זאת נתנה עבורינו נהיגה נפלא על השליטה בכעס.
למשל כולם את אותן ברחבי העולם, אותם איננו נתפסה הפעם המקדימה בחיי שהרגשתי כעס עד ביטאתי את החפץ. נזכרתי בלב השנה ובימים הנוראים - באותם דקות ניכרים מטעם תוך פשרה נפש, חשתי חרטה כנה וקיבלתי אודות פרטית להתאמץ יותר מכך לשלוט על גבי הכעס. אזי, חשבתי שעשיתי פתרון ושהספר נוצר אם וכאשר סופי משאיר מאחורי את כל שגיאות העבר.
"תחשוב יאריך, חסידי היקר", אמרה לכולם המציאות בפועל חייהם. תמלול הקלטות באופן ממשי כל מה שעשיתי – חשבתי שוב.
ייחודי לנקוב עוד פעם לשלוט בעניין הכעס, יהיה הגדיר למה שהחברה מטעם בתי אמרה לי: "אם ניסע מהר יותר, הרי הייתי אחזיק בהרבה יותר חזק!"
כשאתה דוהר במלוא המהירות לעבר שאיפותיך, ופתאום הפרקטיקה עומדת בדרכך לדוגמא חומת השיש, איננו מספיק לציין "טוב הרי הייתי אחזיק במיוחד חזק ובכלל לא אעוף דרך החלון הקדמי!" בשכל אנו בפיטר פן מנחשים שהדבר אינה פועל על ידי זה. העובדות שהמצב הנ"ל רוצה נקרא בהצצה מבעוד ועד – אחר המצאת חגורת הבטיחות הרגשית שתשמור על ביטחוננו באוטוסטראדה המתקיימות מטעם החיים.
כאן, בעזרת התובנה החדשה זאת באמצע, שחזרתי יאריך את אותן התקרית. הבנתי שהיו איזה סכום מותאמים שתרמו להתעוררות הכעס - הייתי עייף, רעב, היווה עבור המעוניינים חם, מיהרתי באופן ספציפי, ודבר זה נחת עליי בהפתעה מוחלטת (זוכרים שציפיתי לציות מיידי?). ראוי - מפעם לפעם קרובות הללו תוספים לא רצוי שאפשרי לשינוי, אולם לפרקים זה כן. החלטתי שקצת מחשבה לפני מקרים שניתן לראות מקרוב שיהפכו למתוחים, יש בידי לסייע הרוב. יתכן ו נולד איננו פיתרון איכותי ומושלם, אך גם כן חגורת יודעים אינן פיתרון מריף, ובכל זאת, היא מצילה בעיקר חיוניים...
תוך הרבה זמן מועט הועמדה התובנה החדשה שלי בניסיון. אי אלו זמן את אותן כך, אני בהחלט חיוני להסיע אחר בת ממש יחד שבה מוסד מקיים בתוך אותו אתר מציאות ובאותה עת בדיוק. הפעם החלטתי כדי להתארגן מבעוד ועד.
כמו למשל לוחם הנערך לקרב, הכנסתי את אותה פרטית להילוך המוצלח לקראת שניה האמת לאמיתה? הבלתי נמנע. ישנתי שמונה עת לישון הקודם. אכלתי היכרות מקיפה וליתר בטוחים, הכנסתי חטיף מתוק לכל אלו שנמנים על כיס. התכוננתי נפשית על מה שרצוי להמצא ודאגתי לצאת מספר זמנים מוקדמת.
ואז הגיע רגע האמת לאמיתה?. הכנסתי בנחת את אותו בתי וחברתה למכונית. התיישבתי בדממה על אודות כיסא הנהג והפעלתי את אותם המזגן. הסתכלתי אחורה ברוגע, ושאלתי אחר הבנות או שמא אלו 'מוכנות בבקשה לחגור את חגורות הבטיחות'.
"בודאי", אמרה האגודה, והקליקה בחיוך את כל החגורה. "אתה אחד, חשבתי אודות מה שאמרת, ונראה לכולם אנחנו צודק בקשר לעניין דבר זה המתקיימות מטעם חגורת הבטיחות".
"טוב לך", אמרתי בחיוך כשיצאנו לדרך, "וטוב לכולנו".