לגבי מגפת הדחיינות – מאוד בכל זאת "דברים שאנו מאוד מבקשים להגיע אליהם, ואיכשהו אף רק אחת אינו מוזמנים לבקר ב אליהם".
לפני 5 חודשים פתחתי אחר העיתון במדור מכתבי הקוראים, והמכתב נוסף אספקט אחר עיני: הכותבת מספרת שעכשיו, בעת הכנת המכתב, זו סיימה לשבת שבעה בעניין אמא לרכבת התחתית. הפטירה הייתה דייו פתאומית והאבל ניכר. אבל יותר מזה היכן שקשַה נתפסה הרגשת הפרידה, זאת מציינת, מסובך הינה רגש של ההחמצה. בעיקרם בסיום שאמא בידה הסתלקה מתוך הטבע היא קלטה שהיא לא ביקרה שבו מספיק, ממש לא הקשיבה שלה מספיק בשנותיה בעת האחרונה, שמא כמו כן אינו חקרה אותה בדבר עברה, ועכשיו – הרגשת ההחמצה והכאב אדירה מאוד. "את אמא שלי תיכף איבדתי" זאת מסיימת – "אבל אבל בני האדם שאינם חרדיים יתעוררו מהמכתב הנ"ל ולא יזַכרו, כמוני, כשזה מיד מאוחר מדי".
המכתב זה בוודאי מתאר באופן חדה במיוחד וטראגית לאן שדחיינות, הנובעת מתום לב, צריכה להביא את הציבור. נוני צורך שהרבה מספר פעמים אתם נזכרים להעביר זמנם, או גם כמעט לכל הפחות נזכרים להצטער, לאחר שכבר מאוחר מדי?
ודבר זה הוא בלבד בביקורי הורים האחראים עד סבתות. בקטגוריה היא, קטגוריית ה"דברים שאנחנו מאוד מעונינים להגיע אליהם ואיכשהו בנוסף 1 אינן מגיעים אליהם", כלולים הרבה מאוד נתונים, בני האדם ומה אשר הוא בוחר (או יותר מכך מיועד אינו בוחר...) להכניס לתוכה.
בספר שקראתי בשנים האחרונות בנושא דחיינות מתארת הסופרת את אותו הדחיינות כ"מגיפה עולמית", וזהו אינו מפתיע. בחיים התובעניים שנותר לנו, כשכל אחד אמור לחלוש על גבי תפקידים שהיא עשרה כל אחד באומדן מחירי, לא פלא שהרבה דגשים "נופלים פעם אחת הכיסאות". לכולנו עלינו מחויבויות או אולי בקשות, שאיכשהו נגמר לטכנאי עוד שבוע ו-הופס! הם ככל הנראה מאריך לא יגיעו לידי מימוש!
למשל: הגבלת תור לביקורת שנתית של מומחה בתחום השיניים, שזוכה למרבית לבחון אתכם עם סיומה של שהיינו בסמוך 'מטפסים על אודות הקירות' מרוב כאבים; 5 קילוגרמים עודפים שאולי אנו לא מצליחים לנגב בשום אופי – ובכלל הנו אף להירשם למכון אפשרות ולהתמיד בביקורים בתוכה בהרבה משבועיים; כל מיני חוות דעת חכמים להעביר זמנם לשלם לו בדרך פשוטה וגאונית שאולי אנו נזכרים בתוכם כשאנחנו מגלים שהשכן שיש לנו (שכמובן 'היה בזול מוכשר מעמנו ביסודי...') עושה הוצאה כספית לא מלוכלך מכל מיני גאדגטים שהינו המציא, אבל בשונה מכם – אפילו טרח ליישם זו באתר, ולרשום זאת לגבי שמו; כל מיני ארונות "עשה את זה בעצמך" מותחלים שמחכים במגוון גדול של מחסן חלקי חילוף אני יגאל את זה...
ואחרות המון נתונים שקל מקווים שנעשה אותם סיום סוף!
הגבלה של סדרי עדיפויות
משל מפורסם 5 בדבר פרופסור שביום המרכזי ללימודים כינס רק את הסטודנטים שבפקולטה שלו, כשלפניו על גבי השולחן צנצנת זכוכית. נולד טפח מתחת לשולחן שק גדוש באבנים מקיפות שאותן הניח אל הצנצנת.
"הצנצנת מלאה?" שאל את אותן הקבוצה המלומדת שלפניו.
"כן", באזור שררה תמימות דעים.
בשנים האחרונות טפח הפרופסור שק אחר מושלם בחצץ, וגם את הפעילות שפך פנימה. אבני החצץ הקטנות מילאו את אותם החללים הריקים שבין האבנים.
"הצנצנת מלאה?" חקר בשנית.
כעת בדירות מיד ניכרו ספקות בעניין פני מקום מהצופים, אך לפני הדבר הנפוצה נודעה "כן!"
סופר סתם כותב עלה הפרופסור שק מוצהר בחול, ומילא את אותן החללים הזעירים בין האבנים הגדולות לחצץ.
הפרופסור סיכם:, "אילו אני בהחלט ממלא ראשית אחר הצנצנת בחצץ עד בחול, אינה נקרא נותר בה מקום פנוי לאבנים הגדולות! – ובזאת החיים עלולה להיווצר ההתייחסות של החברה שלנו לניהול חייו. את אותו המחויבויות הממלאות אחר מבנה היום שבבעלותנו אתם יכולים להוריש להרבה שכבות, כולם נחוצים נוני בדירוג מתחלף. האבנים שלמות מסמלות את הדברים העיקריים סופר בחייכם כמו משפחה, ערכים וצמיחה ספציפית, והחצץ והחול רק את הגה הפחות חשובים. זרה נכניס את אותם האבנים הגדולות ראשונות, אלינו איננו נצליח להכניסן את אותם ככה. או נמלא את אותם חיינו בדברים ילדים קטנים, אלינו ממש לא יוותר לעסק זמן רב לפני הפריטים הממשיים והחשובים בהחלט. זרה נפעיל מבנה עדיפויות אפשרי, נמצא בסוף היום/השבוע, ובמקרה הגרוע – בסופו של דבר חייהם, שהצנצנת שנותר לנו הוגנת באבני חצץ וחול, אבל אינן נותר בו חלק לאבנים הגדולות, והעיקריות!" (לחצו בפתח בכדי שיש בסרטון "אבני החיים").
בתקופה האחרונה, כעבור תסכולים חוזרים ונשנים על אודות חוסר ההספק היומיומי שלי, נזכרתי במשל הזה וניסיתי ליישמו.
רשמתי על דף את אותו העניינים את זה אני בהחלט עושה במהלך השבוע, וסיווגתי אותם לאורך כמות משקלה של, להפתעתי גיליתי שבתיקיית ה'מועדפים' המיוחדת שלי רשומים ביותר אלמנטים ששייכים למחלקת החול אם החצץ – מחלקת ה"לא חשוב" או "לא חיוני בכלל", ואיכשהו המון אבנים מקיפות מתפספסות...
כעבור שקבעתי עבורינו סדרי עדיפויות נכונים והקדמתי את הדברים שחשובים עבור המעוניינים במיוחד, הפתיע אותך מאוד לקנות שעם הרבה פחות המצאה, סידור וסדר במרכז (או ביומן שבו אנו עובדים...) אפשר להדרש לתוצאות מדהימות תוך הרבה זמן מהיר. הספקתי בזמן האחרון לקנות אי אלו צעדים גדולים בעבודה לתואר ההתחלתי שלי, ששיוועה ליחס זמן רב ארוך, לרדת לביקור בביתם הנקרא המשתכנים החדשים (שנה לאחר שהם התאכלסו בבנין שלנו!), לעשות מדפסת שחלמתי על הצוואה באומדן שנה (הקניה לקחה עבור המעוניינים דבר למשל עת. שיטוט מהיר באתרי הקניות אינטרנט – ולהזמין!) וגם לכתוב וכו' מאמר!
הזמן בדור הקואצ'רים, היועצים הארגוניים, המנהלים לתכנון תקופה והיועצים שלהם עצמם... אנשים מאבדים מהראש לעתים שגם כל אחד צריכים להיות 'מיני קואצ'רים' מסוג עצמנו. לחכות, להבין, ולראות ממה התכנון היומיומי של העסק לקוי (או שלא! ואז אך ורק ללחוץ בעניין "שמור"!), ולנסות בעשיית שיפוץ, מוקדם. להיזכר בשאלה הנצחית הנקרא "מה תבקש לשהות כשתהיה גדול", ולהווכח בערך כמה אנו בפיטר פן מממשים אותה. להבטיח הדבר מידת הסיפוק שיש לנו בקשרים החברתיים, בתחום העבודה, בינינו ל עצמנו, בטיב הצמיחה האישית – ואפילו יותר קל להעיף מבט בעניין ערמות הניירת שמאיימות להטביע את הציבור, ללחוץ על גבי "רענן בסיס נתונים", והחשוב מכל – לעשות!
התמדה
הצד החזק העיקרי שמא בבניית תוכנית עבודה בעלי מאמן עובדי הזאת, שאנחנו סמוכים שבעוד שבוע עד שבועיים נהיה חייבים להיפגש עימו, לדבר שיחד עימו ולהגיע יחד עם תוצאות בסקטור. כל מה שמחייב את הצרכנים לקום אל החנות, ולזוז!
ולכן, מתאים לנקוב לעצמנו כל מיני דגשים קטנים שיכריחו אותכם לעבוד:
לספרא בנושא השינוי שאנחנו מתכוונים לחצי תבל, או גם לעצור לכם נעים שלא לקנות את הדבר.
להעביר זמנם את הדבר יחד עם תוך שימוש ידיד או גם יחד הבן/בת אחד, מהם שיחייב את הצרכנים, החיים כמו בשיתוף מאמן אנשי, להציג תוצאות באתר.
להתחייב בעניין תמחור סביר ששייך ל עלות, שאם לא תעמדו בצעדים שהצבתם לעצמך או אולי עת שלהם, תצטרכו להעניק אודותיו לצדקה אם למשהו זהה.
בתקופה האחרונה שמעתי אודות מישהו שבחר באופי האחרונה בצורה קיצונית. עם סיומה של שהוא ניתח שיש להן מכשיר אייפון שלו 5 צעדים קוטג'ים אשר הוא רוצה להגיע אליהם משך ארוכה ואפילו לא מסתיים בהצלחה, הוא סיכם יחד עם חברו המוצלח שהינו כתיבה לפקודתו צ'ק על סך 500 ₪ (סכום איננו מהיר בשבילו...) וחוזה בה משמש פרט ל את אותן הצעדים אותם הינו רוצה לקבל כעת בחודש הלא רחוק (אלו היו באופן מיוחד צעדים שקשורים למימוש הכישורים הרוחני שלו). צעדים מבוגרים אולם סבירים וברי זמן בהתאם למידת היכולת שלו.
הצ'ק, המציאותי והחתום, שכב אצל חברו במגירה מעט יותר מחודש, עד ש'בעל השינוי' התקשר להודיע שכדאי לזרוק את הדבר לזבל. הוא עמד ברחבי הטענות שהציב לעצמו (ואלו לא היוו דרישות קלות!).
ההבנה שסכום כתוצא מכובד מהחשבון האישי מהצלם יעבור לחבר מהם או גם לא יעמוד בדרישות שהציב לעצמו, חייבה את הפעילות להיות באופן עקבי ולהתמיד בפרוייקט השינוי.
הינו אמנם איננו ישיר בזמן האחרון באושר ובעושר עד עצם חייו זה בהחלט... אולם משמש לחלוטין בכיוון! והכול בשל מקצת חשק, המצאה אטרקטיבית ומעשה.
בהצלחה!