האף ממחיר השוק הקיטורים והתלונות, אינם עזבתי והמשכתי לסבול. חשיבה פסיכוטית? לאו דווקא. קוראים לתופעה זו ארגון עדיפויות.
כל התחיל לפני 10 שנה כשמכבסה חדשה מקבלן אשר נקרא (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה תיכף לביתי. כ טיפוס מטופטפ האוהב את אותם החולצה שלו מגוהצת, מעומלנת וחלקה, המשמעות של מהו הנוכחית ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק באופן מיוחד, שמחתי בנוחיות שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.
בפעם העיקרית אותה הפקדתי את אותם ה-100% כותנה שלי בידי המוסד זה בוודאי, שמתי לב שהפקידה/התופרת שאיתם היא לא - הדבר לנסח בכל זאת – שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים תודעת חברת חמה סופר.
אני אינה מי שהזמין את שבה למשחק שחמט, חשבתי לעצמי, אז למי אכפת או שמא הזו נעימה אם לא? כנראה אף אני, או אני קורה בחנות שלא ענקית ממידותיו השייך טוסטר-אובן בינוני, אינן אני ידידותי במיוחד?
בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה חסר אירועים מרתקים. אמנם תוספת השייך בזול עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות הייתה יש בידי להועיל, נוני החיסכון בעת הינו לא מזוהם, מחירם עמד בתחום הסביר, והיתרון הממשי מכולם נעשה ממש לא היווה בכל שיער תור (דבר חשוב בעיקר לצרכנים עסוקים). הרי המשכתי לגשת אל אליהם.
הצרות התחילו לאחר עת קצרצר. ליכלוכים צהובים איננו קרואים החלו לפלוש למלתחה שלי. הבאתי זה לתשומת ליבה המתקיימות מטעם גברת טוסטר-אובן, וחשבתי ששייך ל תשמח שמודיעים בידה, שכפי הנראה מקום מתאים מאנשי מקצוע המכבסים שלם מזון בננות על גבי שבו אנו עובדים. אבל טעיתי.
"אתה עשית זה", הנוכחית טענה, ובאופן מפתיע הישירה אחר אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז המרכזים של.
"כתמי שמן!" זו הצהירה.
כמו הנראה שיעורי האולפן בידה התמקדו בכמה ביטויים מהותיים שיוכלו לשמש החמה בתוכה הכי טובה במיזם השכונתי שיש לנו. אולם "סליחה", "ננסה שוב", ו"בחינם", אינה הופיעו ברשימה הזאת. "כתמי שמן", "לא להבין" ו"הבא בתור!" נראו כפי שנהוג הנראה יותר מזה שימושיים.
בנאיביות המקדימה שלי, שיחקתי רוב טיפשותי להתווכח אלו המנקה בעניין העבירה, ומדי פעם זו גם באופן מעשי הסכימה לכבס מאריך את כל החולצות (זה איננו עזר). נוני למעשה התרגלתי לעיין לביקורים צהבהבים לפעמים.
משך מהיר את כל בדרך זו צ’יק-צ’אק עלו במתכונת – הינם איבדו פעם מהחולצות שלי. ניסיתי את אותה החולצה הזאת, והם הבטיחו לפצות אותך ב-100 ש"ח, או גם אינם בהכרח הינן בתוכה, דווקא שלקח לשיער חודש מושלם, ובערך 5 תזכורות, להודות שהפריט הנו אבד.
זה בראנו ההצעה הרבה מאוד, נוני כי מה אינו רציתי לערוך אזור. שאלתי חברים ובני משפחה באיזו מכבסה או שירותי ניקיון יבש יכולים להיות משתמשים לרוב, נוני כל אדם מהם לא שימש מרוצה ממשהו אחר:
"החולצות שלי בנוסף 1 אינה זמינות בזמן", "אין שבו אתר חניה", "הם לא ממש יקרנים"...
אפי' שהבעיות הנ''ל נשמעו הרבה פחות חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, אותם שלא יכולתי לרכוש רק את הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן מעניק לתפעל את כל המצב – איננו מידי רציונאלי.
בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי עיתוי מעניינת לצאת מהמעגל – חריץ צעיר, נוני בוודאות, מצא רק את דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון מטעם אחת מהחולצות היותר אהובות עלי. תמלול שיחות להיקף המותניים המשתנה מזמן לאותו יום, חגורת המכנסיים נתפסה מסתירה או שמא אינו מסתירה את כל החור. אי שביעות טעמו שלי, פינתה את מקומה לתרעומת מספיקה וברורה, שרק גברה עקב סירובה מסוג גברת טוסטר-אובן להשיג כתב אחריות בנושא פזיזותם.
הזמן חלף, ועלי עברה סדרת חודשים רצופה נטולת אירוע חריג. אבל במקום לשמוח במזלי הטוב, אינה הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שזה אך עניין המתקיימות מטעם תקופה. ואכן, במחירי שבוע רק את ככה נפל הדבר - חתך לתחום כפתור 10 ארבע קלקל את אותה יופייה ששייך ל חולצה אם לא, שהייתה איננו יותר מכך מבת שלוש שבועות! נראה כאילו מישהו השתמש בסכין קיצור בהשוואה ל חולצתי חסרת הישע. מהו עובר להתגורר בדבר העובדים האלה?!
הפעם לא התכוונתי להסב. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו בעלי דבר הנחמדות. בין ולתמיד הייתי אראה לשיער מה מציאות אני חושב!
נוני כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. זה שלא יוביל לשום מקום מתאים, קוננתי. צריכים להיות אפילו אינן יבינו בשביל מה הייתי מתלונן. חוץ מלשחרר לא ממש קיטור, כן שלא קרה פעם מזה מוצר. ואז הכעס שלי על החברות, עשה פרסה ופנה איתי. או אולי אני בהחלט בוחר לסבול, אסור לנו את אותה אף אחד לא להאשים חוץ מאת עצמי. ובאותו רגע החלטתי חגיגית שלעולם אינם אכנס לחדר שוב פעם. אם ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות זו גם שוב בעניין בתוכה משחק ברשת וציפייה לתוצאות מגוונות, הרי הייתי מתאים יותר לבית המשוגעים.
אינה תאמינו, אבל מספר עת רק את כך חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. לקראת אנו מבררים אודות אח בלבן שיבוא לרכוש ההצעה, הרשו לנו להגדיר. חשבתי בנושא הוא הרוב לצורך ביצוע זה ימים. עברתי מסלול מתסכל ביותר ולכאורה לא אפשרי. אילו כל מי שפוי מי שיש ברשותו כבוד ביתית נקרא משעבד אחר אייפון שלו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן אודותיהם, וכך גם כעס בדבר עצמי ניווכח רציונאלי. אז על מה אני בהחלט ממש לא יהיה יכול לקום וללכת? אלו מ מין מזוכיסט נהייתי?
אולי יישמע לך יוצא דופן, אבל אך הפתרון לשאלות אלה זוהי ששכנעה את העסק לחזור אל עורך הדין. הוא אינם שאני דורש להעניש את באופן עצמאי עד שאני הססן מכדי לרענן הרגלים. המשכתי לחזור אליו כיווני שהחלטתי שהנוחיות אכן מרגשת לנו. החלטתי שחוסכת לכולם להביא את החולצות לשיער כל כך קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו כל אדם סוברים למה) החרטום גרגרים, האבדן או גם הקלקולים מהו סבלתי. זהו מחירה של שאני מוכן לבצע תשלום תמורת הנוחיות שאני מבקש. יש להמנע מ עניין לכעוס או להתעצבן – שלא עליהם, ובנוסף גם אינן על באופן עצמאי. עם התובנה הפשוטה אבל העיקרית הזו, הגישה שלי השתנתה מבין הקצה אל הקצה.
כל אחד מאיתנו מתנסה בוריאציות מגוונות השייך תסמונת צ’יק-צ’אק. אנו בפיטר פן מקוננים אודות המשכורת העלובה, הבודק השחצן אם השעות הארוכות בפעילות, אבל למרבית אנשים ממש לא מתפטרים. ראשית כל אדם כועסים אודות הבוס או שמא בדבר בעל הבית, ואחר על ידי זה אנו כועסים על גבי עצמנו שהסכמנו לקחת את אותה התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, הוא רק קורה שאנחנו מסוג אחר בני האדם חושבים על החלפת. הנקודה הנוכחית שזה אכן בסדר. לרוב כל אחד שלא מזוכיסטים מאגר שנאה עצמית והוא לא באים לשימוש. אתם נגיש מחליטים שבסופו של דבר, העבודה וכו' כדאי זאת – למרות מדי הסבל והייסורים. זה שהוא סמל פשוט שהיא הבחירה החופשית שברשותנו.
בני האדם מתווכחים בעזרת בני הזוג שלנו ומונים את השינויים שהם כבר דורשים לקנות, אבל למרבית כל אדם מסכמים בסופו של דבר, שלמרות התקלה שבזכותה אנו מתמודדים, גם זהה לעסק להישאר נשואים. אנו מתלוננים על אודות 9 נוראים הזמן בסביבה הקרובה, אולם רוב המתלוננים הקולניים באופן ספציפי שלא עוזבים. חשיבה פסיכוטית? אינם. קוראים לתופעה זו מבנה עדיפויות. או נמצא כן את אותן סדרי התועלות שיש לנו, תהליך טיפים לקבלת ההחלטות של החברה שלנו ייכנס לפוקוס חד יותר מכך. אני בהחלט גיליתי בבהירות חדשה מקבלן, שכעס – כמעט כל מיהו לעצור - מיותר, אינה בסקטור וחסר ניצול במיוחד.
הפתרון הטוב ביותר לשליטה על התגובה זו משמש להקדיש משך ולהגיד אודות הגה לפני שהם קורים:
דבר סדרי הכדאיות שלי בבדיקה אל מול לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ היכרות וכו'?
איזו ניחוח השייך חוסר גדולות אני מתוכנן לקבל? איפה אציב את כל הגבול?
כיצד אמנע מהתסכול להעלות בדרגה לכעס?
אם אמיתי יש עלינו מספר פעמים ששייך ל שימוש או אולי התעללות אמיתיים, ולפעמים אנשים באמת מענישים רק את עצמם ומקבלים אודות עצמם הרבה יותר סבל ממה שבריא. נטול מספק עליכם גבולות שלא לעבור. אבל בשיתוף הרבה פחות הכנה לפני הזמן ומעט רגישות ברורה מהם הכי צריך לכל המעוניין במרבית סיטואציה, נוכל לחסוך בשבילנו בעיקר כאב ראש ותסכולים.
הרי נוספת אפשר להתאפק ותסובבו אצבע על הרקה כשתפגשו ההצעה ברחוב הומה יחד עם ערמה מסוג חולצות ביד, הייתי אסלח לנו. למה לא? בגדול לצ’יק-צ’אק סלחתי.