העובדות מקימים אזור על ידי חורבן? מהם אבני צורה החדש? למה נחמה עכשיו?
חודש אב הכולל שבו כאב אודות חורבן בית, ועם זאת מרכז והתחדשות
בשבעת השבתות הקרובות קוראים הפטרות נחמה בביתכם החדרת. ההפטרה שנותר לנו השבת זו גם "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מתוך , 1) ואני חושבת בנושא באיזה אופן או גם מספר בני האדם מאתנו כפרטים וכעם זקוקים לנחמה, נחמה רוחנית שהיא חדר חדש בגלל קישור מושלם ובנוסף לזהותינו. 'לפעמים הייתי, לפרקים כל אחד כה זקוקים לנחמה.' (רחל שפירא)
אך בגלל הירח הלילה שמסמן שט"ו באב זה, בחרתי להביא את הדברים שכתבה אורית רוזנבליט, מנחת "ניגון נשים" בקרית 8. ע"י האיגרת החודשית השייך 'ניגון נשים' באורנים:
"להקים מרחב מתוך החורבן
אבל בערך כמה זמן ניכר עבור בזמן האחרון הראנו את אותן ט' באב, וכבר כמעט שכחנו את החפץ. אבל כאשר אחר החורבן שכחנו?
העובדות מתמודדים עם חורבן?
מה עושים על מנת לקום ממנו?
ואיך עבודה עם תודעה מסוג חורבן אולם בגלל בנייה תמידית.
המשנה מצאה את "בנות מדינה הלובשות כלי לבן שאולין", המחפשות את הגבר להקים אתו קבוצה, כאפשרות מתאימה. והרי ט"ו באב נזכר במשנה אחרי מסכת תענית. אבל בסקטור לפתח ארגון לבֵנים שאפשר להחריב, המשנה מספקת להקים מבנה אנושי, בית מקדש ביתי, משפחה. או אולי נעיין במשנה, נברור את אותו "אבני הבניין" מסוג ביתנו שהמשנה נותנת לכם לבנות:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי… תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיה "(משלי אינן ל-לא)… וְכֵן הוּא אוֹמֵר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא)
'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.
(משנה תענית ד, ח(
"האבן הראשונה" הנוכחית עם ירושלים המחפשות גבר שיביא לביטוי אחר גבריותו בבחירת אישה לחיים. קניית ספר תורה אינם מראה בכל זאת במפורש, אך בהקשר לחורבן זאת ידי עקיפה לומר: באתר להילחם ולקנא לעיר הנצורה בוא לחיות ביחד…
"האבן השנייה" זאת כלֵי לבן שאוּלין – בגדים לבנים שווים בכל נפש, שיופיים בניקיונם והם מעידים על אודות פנימיותה שהיא הלובשת הנל.
"האבן השלישית" היא הריקוד בכרמים – גידול הגפן, בציר הגפן והאתגר לייצר שלו יין שאיתו נקדש אחר חיינו. ביצוע היין מחייבת ישיבה, סבלנות (שאולי תעניק אפילו סובלנות) והתמדה.
"האבן הרביעית" הזאת התורה – במחיר מדינת ישראל טיפול ומדברות את כל תורת ישראל ואפילו דורשות בה, ובעזרתה גם מבססות את כל צרו בית המגורים. מהראוי חופה מוצבת על גבי ארבעה עמודים המתוארים במשנה כסמל לעמודי בית המקדש.
האדם ייתן שגם בימינו אינם נשכח, שבית לאומי, לדוגמא חדר המקדש, הנו מאמרים אנושיים, לגבי זוגיות, בעניין קבלה, על אודות גידול ענבים ולכן הוראת אומנות מיוחדת, ולא (רק) בדבר קנאות הנוגע היא".
אף אחד לא החפצים המאפשרים שחוויתי כל שבוע האחרונות היה מפגש בירושלים המתקיימות מטעם 100 נשים מדהימות מכל מיני ישובים בארץ. אחר הארגונים – הזר הראשון 'אמהות תוך שימוש מהות' והשני ה'חבקוקיות' – חילוניות, חרדיות, ברסלביות והרב קוק התחברנו לארוע עובד שהיה במדינה כח נשי מעצים ומאחד מכל המגזרים, בעלי המון זוגיות וקבלה וחיבוק אדיר. זכאות.