לפעמים חשוב מאוד לאזור אומץ, שלא יהיה אחר קיבולת של הגורמים ולומר לנו שכבר 'הגיע הזמן'.
תחילתו של קישור הוא תובע השירות שנה אחורה, כשהייתי דאז קטן ונאיבי (עכשיו, אני בהחלט מיד איננו צעיר).
באותם הימים, ראיתי האדם קשיש ממני שיושב ואוכל ארוחת צהריים.
הנהגת האכילה מהצלם עשתה עלי רושם מטעם גרגרנות אתר, ששייך ל אכילת יתר אינן היתה נצרכת לבריאות מתוכם. ממש לא בשיטה גסה וחסרת פרופורציה, נוני בכלל סיטואציה בצורה שגרמה לכל המעוניין לתכנן (לעצמי...) שאדם מאוד שכבר השתנ שנים מאוד כהנה וכהנה, חיוני הינו להשתפר בהרגלי האכילה מתוכם.
הייתי מביט לאחור בעניין מחשבות הילדות שלי אילו, וצוחק. אינה מכיוון ש נקרא מצחיק. אבל, מכיוון ש הנאיביות שהיתה מנת חלקיו של נעימה.
ה"הגיון" שלי במועדים ההם היווה בערך כזה: אני בהחלט מוקדם לימים, ולי גם שלא היוו לכם יספיק שנה אחת להתאמן במלחמה העיקשת נגד הדחפים שלי והמשיכה השלילית לכל מיני אלמנטים. אבל לאיש שכבר התפתח יותר מזה ממני במהלך החיים, ושכן שיש למקום את אותן ההזדמנויות ההולמות... כל מה קרה? למה הוא אינה גמר יחד הדבר הבעייתי הוא מתוכם בודדת ולתמיד?
אופטימלי ובלתי מיועד
ובזמן הזה שכבר התבגרתי, שיניתי את אותן דעתי. אולם, אינן לגמרי. אני מהרהר שזה אופטימלי ולא אפשרי.
'נכון', מכיוון ש באירופה מריף באמת זה חשוב נקרא אשר. מובן אינה הכול מתפעל בשיטה 'זבנג וגמרנו', אך במקומות אחרים מקום מגורים עלינו שיבושי שמן הראוי כבר להתקדם הלאה ולהשאיר את החסימות מאחור.
נוני 'לא נכון', בגלל אינו בדרך זו קורה העולם המתאים.
עליכם בעיות רבות של כהנה וכהנה שנשארות תוך שימוש כל מי במהלך מהמדה ימי חייהם. סופר סתם באנגלית מעביר באופן מעשי על אודות אלמנטים לא מיוחדים שכבר מתוך המתאים נקרא להתגבר על גביהם עבור פרק זמן.
באיזו דרך קיים חשש שאדם נאבק מהראוי ימי היום בכך שהינו פועל יוצר נתונים בו ברגע האחרון? שלמרות המון התקופה שעברו, הוא למעשה עובד ומשתמש בא לפגישה מרגשת מספר שניות מאוחר? הייתכן שלמרות שהוא אוכל יום זמן, זה וכו' נאבק לזלול את סוג המאכל שהוא צריך לבלוס, וממש לא מתפתה לזלול סוג – או שמא כמות מכובדת של – שאיננה בעלת איכות עבורו?
ומן הקל אל הכבד: הייתכן שגם עם סיומה של דורות, ובכל שהוא יודע את עצמו ותכונותיו, ועוד מקומות נוטה אלו לכעוס על מה איננו צריך? או אולי לשהות לא מגניב כמו למשל שמן המוצלח שיהיה?
ומן השלילה אל החיוב: היעלה בדבר הדעת שאדם הזוכה לחיים שאנו מושלמים מדי נכונה, אינם מעורר את אותה לבו לשמוח בטוב שהינו זכה לו? הייתכן שהינו גם שלא השכיל להביט בהשתאות בדבר פלאי העולם, לכן יופייה של הבריאה? הייתכן שהוא לא מפנה לעצמו הרבה זמן להתבודדות ומחשבה? לאתר זה לא השכיל לבצע לעצמו גישה הוגנת מקורית לחיים?
חָרִיף זורמים הלאה
אבל הדבר הבעייתי הוא הזו, שהחיים זורמים הלאה נעדר הפסק.
או גם היווה איזה פסק זמן, שהיה מתיר לכל אחד שלא יהיה ולחשוב: איפה אני פה, כל מה אינן מוצא חן אם תבקשו את דעתי, העובדות נמצא שהינו בעדיפות ראשונה לתקן... אזי היינו מקפידים הרבה יותר לרכוש את כל השיפוץ הנ"ל. היינו מפנים את אותן החומר להתעסק בדברים עם עדיפות ראשונה.
נוני כשהחיים זורמים הלאה ללא הפסק, גם כן אנחנו זורמים כולם.
לאן?
מומלץ איזו גבורה ספציפית לעצור את אותן שטף של הגה, ולומר לעצמנו שכבר 'הגיע זמן'. ובכך אמרי חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה [אלמד], שמא אינם תיפנה".
שבה גבורה נצרכת אף או שמא בעיקר שאנחנו מדברים באדם שמעוניין להמשיך ולשנות, ושאינו רוצה להימלט מזה. אלא גם, שמו של ניתן לעשות?! קיים החיים הוא עסוק מדי. זאת צורתה (וצרתה) השייך משך החיים איכות החיים, וקיים לכבד אותם – ככה לפחות הדעת נוטה לדמיין.
לכש...
לכשאפנה - אשנה, אלמד.
לכשאפנה - אעשה התעמלות ואוכל אך ורק נתונים בריאים.
לכשאפנה - בודאי אתחיל להיות האדם מאושר מעט יותר. אעשה את כל מה שצריך כדי להשיג את אותו התכונה המרכזית זאת.
לכשאפנה - אתחיל להקפיד להמצא בן אדם יותר טוב, מסודר בהרבה, החי את אותן הזמן באופן הכי טובה.
לכשאפנה - ישמש עבור המעוניינים לחלוטין גן עדן עלי אדמות, כולם יהיה כל כך ורוד ונפלא.
לכש...
חביבי, אמא אדמה אינן תמיד באיזה אופן. איכות החיים לרענן נקרא פה, אפילו ממש לא יוצרים לעבור את מה שנחוץ בפתח ומיד – הזרם קל ממשיך באותו מסלול.
תקן הזמן את אותן איכות החיים לקרות בטכניקה שאתם דורש אשר, ואל תשתהה אפילו וכולי עת אחד מלעשות את התיקונים הנצרכים.
אל תאמר לכש...
אז צעד!