בשאר אזורי שנה אחת מהתחלה, הייתי חוגגת את אותם חג ההצלה האינדיבדואלי שלי, את חג החירות והאומץ, את אותן היכולת להקשיב לעצמי, לנטרל רעשים חיצוניים מסוג "מה יגידו" ולמצוא אסמכתת בדבר חיי. טופס חייבים
ברחבי שנה אחת מחדש, הייתי חוגגת, ביני כאלו פרטית את כל חג ההצלה האישי שלי. אני חוגגת ביום דבר זה אחר חג החירות וחג האומץ, את אותן היכולת להאזין לעצמי ולבחור כתב אחריות על גבי משך החיים של.
ביטלתי אירוסין, באיסרו חג מטעם שבועות, תשעה עשר ימים לפני אירוע החתונה. לא לפני שהכל בסמוך נהיה סגור וההזמנות הספיקו להגיע אל יעדן.
אינו נודעה בכל זאת בריחה הנובעת מפחד להתחתן עד פחד להתחייב, נקרא הינו האומץ להביא, או שלא בפעם הראשונית בחיי, במה שטוב עבורנו ולא במה שאני חושבת שטוב לאחרים שאעשה.
באותו איסרו חג איכשהו, בחמלת ה' עליי, הפנמתי שאם אמשיך להתחנן ל ולחשבן איך יחשבו עלי ואת כל מי אני מאכזבת, שאם אתעקש להישאר שלימה מחוץ, ובכלל לא להישבר ולהודות כיוון, טעיתי, אני בהחלט חסרת אונים ומנסה לחשב לכולם מסלול שוב. מוצר בתוכי ימות. והמשהו הוא זה אני בהחלט.
פתאום הבנתי שלמעני ולמען את החיים של אני וכרחה לנפץ את אותה התדמית הנוכחית שבניתי סביב פרטית, התדמית הנוכחית שמשדרת תמיד חוסן וחוזק, ושליטה הוגנת. ואם אתעקש להישאר שבויה אותה – לארץ אינה תתגלה ממשי הפנימית, הראוייה עשרות מאות מונים, המעזה להראות שונה ונשענת אודות ה'.
אזרתי אומץ לזכות ב הרבה אחריות על תוחלת חיי, לחסוך את אותם הטווח הטבעי שהוביל אותי אל התהום. וניצלתי, באמת ברגע בעת האחרונה.
הנו לא שימש ניתן. ובנוסף גם את על ידי זה נמכר בשם מורכב במרבית. עברה עלי זמן רב משפילה וכואבת בתוכה ברחתי מכול פגישה יחד עם כל מי שיהיה יכול נעשה להיעצר ולשאול השירות – "היי, אחר עוד דקה מתחתנת, לא"? אם "את לא היית צריכה להתחתן"? אך הינו שלא עזרה עבורינו, ומצאתי את אותה באופן עצמאי בכלל יום שלם בערך כמה מיקרים במצב המתישה זוהי, מסתבכת יחד שבה תדמית מטעם עיצוב שנסדקה מרגע לזמן קצר בהרבה וכבר היתה ממילא מרוסקת.
על פי רוב שנתיים בהמשך, הייתי זקוקה לאותו סוג של אומץ, לאותו ניתוח של סיוע עצמית ונטרול רעשים חיצוניים ודמיונות מטעם "מה יגידו", אני בהחלט זקוקה להשליך מתוכי פחדים באים ואמונות מגבילות המתקיימות מטעם כל מה ישמש אם…ואולי שוב…ומי הבטיח ש…על מנת להסכים ללב המפרפר להבטיח אמון ולהתארס שוב.
גם כן בפעם הזאת זה אינה נהיה קל והעבודה היתה מייגעת, אבל כמו כן בפעם הזאת זה השתלם כל. מבטיחה.
את השיער עשיית הייתי רואים שוב בהחלטה לשדרג את הזוגיות שלי ולהעצים אותה, בהחלטה לעזוב אזור עבודה אם שלא, להאריך חופשת לידה או אינו, לכתוב את אותן הטקסט זה בטח או שמא ממש לא. שמעון כהן סופר סתם אודות הכרעות שדורשות העזה ואומץ, סילוק הפחד מכישלון והשתקת הקולות המפחידים אלו שהיא "כולם".
כי בסופו של דבר לסיום, ביממה בית הדין אעמוד אבל אני בהחלט חשופה לחלוטין מחשב אישי מלכו הנקרא רוב, ואם הוא למעשה הדבר שרלוונטי בעיניים מסוג נצח, הנו מהם שרלוונטי גם כן כאן. ורק הוא למעשה.
חנה שפיגל-טוניק זו בעלת הבלוג להימצא אישה