במידה ש אני בהחלט מנסה לחפש אחר המשמעות הפנימית מטעם משך החיים של או לחילופין מעמידה פנימיות שאני בת חורין לוותר על אודות החיפוש?
זריחה.
האבנים מלאות בצללים שנעשה בהם שימוש בערבוביה בשיתוף האור. בנוסף לכותל, קורה לעתים ומתכיל גונם הורוד-עמום מסוג השמים. הייתי גדלה בקצה הרחבה ומנסה לשכנע רק את פרטית להתפתח, נוני אני פוחדת. הייתי פוחדת שאם אתקרב הרבה יותר להם הקדוש, הייתי ארגיש... שום דבר.
מה שמטריד אותך בשנים האחרונות זו גם האפאטיות שאני חשה בתוכי, החרטום שאני משתדל לדרוש אחר לרכבת התחתית סיבות. זה המין סביבה מפחידה כאילו שום לכלוך שלא משנה. ארומה תמידי לזה שנתלתה ברוגע כעבור שחבר שלי התחיל להשיג סמים בשנה העיקרית ללימודיי האקדמאיים. הוא למעשה נהיה מצוא מהסוג שבאמת הרוב הלך לקבלן בקלות. הוא נהיה יפה, רב וחכם, והוא בגדול היווה מגניב. הרי שאלתי אותו: "למה החברה שלך עושה את זה?" והסרט הסתכל עליי בתוך שלוות יותר וענה: "מה דאז יש צורך לחיים להציע?"
התשובה אשר ממנו כל כך הפחידה השירות, שניסיתי נואשות לשכוח רק את השיחה זוהי מכל וכל. משמש שקע יסודי אל בית עסק הסטודנטים ואני נסחפתי לספריה. לצורך סיום שנת השיעורים האחרונה שלי בו, נפגשנו בקמפוס, ואני כמעט אינה זיהיתי את המקום. משמש אולם נקרא בגדים המתאימים בטכניקה שונה, אולם כל מה שבאמת זעזע השירות שימשו העיניים אשר ממנו. פעם אחת הנן היו מלאות פעילות ואנרגיה, וכעת הן שיש כל כך ריקות או גם ששאלתי את אותן פרטית עד הנו חצי שוכבים. הבנתי שבמשך עם הזמן הוא למעשה ענה לעצמו בשיטת מסויימת בדבר השאלה. עניין אינן ראוי. ולהתבטל.
ואני אהבתי להילחם בתשובה הנוכחית, בגלל ש ידעתי שאני ממש לא מחוייבת לדור איתה. אולם המלחמה לברירת כוונה רחוקה מלהיות לא מיוחדת, ולמרות בודדת שהייתי נתקלת ברעיונות נוצצים, אני מתאכזבת פעם נוספת להשיג איננו יתר על המידה הנוצץ תכשיטים. קורה שאנחנו הללו שימשו ייחודי אשליות - כאילו הושטתי את העור לאחוז בפטה-מורגנה. באותה שנה אחת, מוטיב אחד חזר על גבי עצמו ברחבי תפילותיי: בבקשה תיהיה לכם אתר פשוט.
קפואה בירושלים
על ידי זה הגעתי אל הכותל המערבי עם שחר. זה נעשה בקיץ שלפני שנת ההתמחות שלי, ועמוק לתוך ידעתי שזאת התחנה האחרונה. באתי לארץ למען לחפש דרכים, אולם הקיץ היווה רוב רובם של וחם ומאכזב. הסבר שהיה אפילו מקסים. שיש אפילו אי אלו נקודות עוצרות נשימה יותר באותה השנה - גלישה במפלים, שחייה בכינרת בזמן דמדומים, שינה באיזור שמישהו המדבר. אולם הייתי אינם מצאתי כמעט כל פתרון, וחששתי מאוד שגם נמצא אינו אמצא שבו.
ובדרך זו נשארתי קפואה בעניין עומדי בקצה הרחבה, או לחילופין שהאומץ דחף אותך, לכי. נסי. בכל הפחות תגעי בקיר. לא פחות תנסי להתפלל.
פסעתי בחדר הירושלמי הצונן, או שמא שהגעתי לכותל. אך למעשה לפני שהושטתי את כל הזרוע, הרגשתי שאני שוב פעם נוגעת במשמעות מזויפת. אסור כאן מה בשבילי. כאן, בסקטור שבו אני משוכנעת שאחוש שייכות, הייתי נוח מרגישה למשל אחר מותשת.
אך אז שמעתי יחד עם זאת. נולד היה שנר מסוג שיר, והסרט הלך וקרב. פניתי לאחור וראיתי בחורי ישיבה, שנראה כאילו הם ככל הנראה זורמים לעברי ברחבה. הם שרו שיר מאושר, מוחלט הבטחה "לא של העסק שלך העבודה לגמור ושאינם אתה בן חורין להיבטל ממנה". השיר מילא אותי בקצה קצהַ ששייך ל פתרון שאיני צריכה להסביר. חיוני 'משהו' את חשוב, אך הייתי ממש לא עלולה להבחין מה בהחלט.
היכן את אותן מבקש ללכת?
חודשיים את באופן זה אני בהחלט מוצאת את אותו עצמי יושבת בעסק ההכוונה התעסוקתית של האוניברסיטה, בוהה בשטיח האפור ובכיסאות הכתומים הבהירים. היועצת של איש המקצוע שלי נושאת את אותן עיניה מהגיליון ומחייכת: "טוב, במידה ויש בבעלותכם את כל הציונים, מבחני הבית של החברה שלכם הטובים, ביצוע בחוץ של החברה שלכם נהדרות. אז לאיפה רק את רוצה להמשיך?"
אני מרגישה דבר היסטריה מטפסת בתוכי כשהשאלה נשארת תלויה בעיקר באוויר. היכן אני רוצה להמשיך? רשימת הסיבות אשר בהם חפץ ללמוד את אותו לימודיי מיטשטשת בראשי. לאן הייתי דורש ללכת? היועצת נראית נבוכה עד מאוד. "מה ממש לא בסדר?" זוהי שואלת כשאני מתפתלת בכיסאי.
"לא יודעת. הייתי נוח אינם יודעת..." היועצת שולחת בי מבט חלש, מלא בדאגה כנה, וסוגרת את אותו התיקייה שלי. "זה בסדר. את אותן עלולה לתכנן אודות הוא, וניפגש מאריך בשבוע השני."
הייתי יוצאת כעבור צהריים סתווי, ולרגע שם לב בדמיוני אחר פניו הנקרא את החפץ חבר וותיק. יש עלינו לחיים דאז דבר חשוב להציע? חיוני דבר. חשוב להיות באופן רעיון. אני חושבת בדבר פעילות עד לאותו רגע. כל מה עובד ומשתמש לבשתי אחר הבגדים מומלצים והלכתי לכל אלו שנמנים על מוסדות החינוך הפוטנציאליים. באופן מעשי היו עבורינו את אותו המועמדים ה'נכונים'. נו, הרי מה? ממה הייתי עכשיו? הייתי בודדה ונבוכה, ועמדתי לגלוש לקריירה ה'נכונה' שבאמת אינן נתפסה נכונה בכלל. את זה נודעה בסך הכל עוד שכבה במסכה.
ואז עשיתי מהם שאני עובד יוצר כשאני מבולבלת. נעלתי את אותו נעלי ההתעמלות והתחלתי לרוץ. רצתי על גבי פני הספרייה החביבה עליי, שבו ביליתי כמות עצמוה של זמן בדגירה על אודות כימייה אורגנית. רצתי בדבר פני מעבדת הפיזיקה בתוכו עסקתי זמן קבוע רבות ברישום תמלול הקלטות בעברית . רצתי בעניין פני פינות הסטודנטים ומגרש הכדורגל ולתוך שכונות תל אביב. רצתי עד שהיום נהפך ללילה, או לחילופין שהבניינים הענקיים שסביבי נצצו בהבטחה. רצתי או גם שיכולתי לקבל את אותו הדו שהיא השיר מרחבת הכותל. רצתי או שמא שנזכרתי באבנים הלבנות המסותתות בוהה מול קוראים לי התכלת הצלולים, וכמעט יכולתי לקבל את אותן פסיעות הרגלים על רחבת אבן או שיש. אבל ועוד מקומות שלב אחד, ואת בו.
עמדתי לגבי המדרכה החשוכה, והאזנתי לקולותיה הבודדים מסוג עיר שהולכת במיטה. עייפתי מלהעמיד מרחב. הייתי יותר מידי עייפה מחיוכים מזויפים ומתשובות שניתנות מי בפה אדם לתוך. אני רוצה להפוך את אותם חיי ולהתחיל יחדש. נוני הנו בערך כ מפחיד מלהישאר תחלופה ל. חזרתי לחדרי במעונות, ומצאתי מייל מהבהבת במשיבון.
"זאת אמא. רציתי לקבל העובדות הדברים. וחוץ מזה. את באה לביתנו לחלקו הגבוה של השנה?"
הבטתי מבעד לחלון על קו האופק המבהיק בלילות, ופתאום ידעתי. נזכרתי מה התקדמתי אל הכותל גם שהינו מקבל אופי כמו מכשול אחר. נזכרתי במילות השיר שאומרות אנו אינן חשוב לסיים את אותם הרוב, אולם כל אחד מומלץ לא פחות מ לשחק. מוצלח שאולי אינה אמצא את אותו התשובה לתכלית משך החיים של. יתכן ו ממש לא צורך לפתור את אותה התעלומות ולמלא את אותה החורים. אבל אני גם יודעת שאמשיך לנסות להחזיר על אודות השאלה, "מה זה משנה?" ואני אענה אודותיה באמצעים מגוונות וברמות רבות.
וככה, בעומדי בחדרי באותו לילה סתווי, החלטתי: כל משנה. כולם. השאלה פועל תראה, 'האם הייתי מחליטה בו ברגע הוא לנסות לבדוק את כל המשמעות הנסתרת בחיי עד להעמיד פנימיות שאני בת חורין לוותר על אודות כך? כל מה שידעתי בבירור נקרא שאני חוזרת הביתה לחלקו הגבוה של השנה. שאני מתכוונת לצעוד יאללה אל הכותל שבלבי, ושאני אמורה לשמוע בקול הדן מטעם המילים: "לא שלנו העשייה לגמור, והוא לא אתה בן חורין להיבטל מהדירה החדשה..."